אוצרת: אירנה גורדון

 אלמה מכנס-קז לוכדת בתצלומי השחור לבן שלה משלוש השנים האחרונות את סביבתה המיידית באמצעות כל מה שהוא חמקמק ולא יציב. מדובר במרחב עירוני למחצה, שסימני התרבות בו נמצאים כנוכחות לא רציפה, מסתורית ומעורערת: חוף ים נטוש, שולי דרכים, חורשות ופרדסים מוזנחים ובהם עמודי תאורה, פסולת קבורה, צלליות של כלבים בשלולית הופכים מאלמנטים תמימים וזניחים לדימויים אסתטיים מלאי הוד ויראה. דימויים אלה מופיעים  בכל תצלום ותצלום לרגע חולף אחד, כשחקנים בדרמת אימה הנגלית לשבריר שנייה ומתפוגגת. 

מכלול התצלומים בתערוכה הנוכחית חושף באופן מרוכז את החרדה והפחד השזורים במראות היום-יום ומצויים בתווך שבין טבע לתרבות. המכלול מסמן את הכוחנות והאלימות שבפעילות האנושית דרך קומפוזיציות מלאות יופי ואיזון. שלא כמו תצלומי המשפחות או הדיוקנאות שלה, שהינם ישירים ועוסקים באופן גלוי בסובייקט האנושי, כאן האדם הוא עקבה בחול, הוא אחר-נעדר. התצלומים הרומנטים-אקספרסיוויים, הפתיינים, בדומה לסיפוריו האפלים של אדגר אלן פו, יוצרים חוויה של אלימות הכלואה בדימוי הלא-אנושי ועומדת להתגלות כל רגע.

הדימויים הנתפסים בעדשה אינם מכילים את ההתרחשות אלא את אשלייתה או שאריותיה, ואף על פי כן הם תיאטרליים ודרמטיים: המקלחות על החוף נדמות למתקן תלייה, יריעות הפלסטיק המלפפות את עמוד החממה ומתעופפות ברוח נדמות לשמאן שבטי המבצע טקס רוחני. השימוש בסרט צילום בעל רגישות גבוהה יוצר מראה מגורען ותחושת חומריות וציוריות המעצימים את האימה הרגעית. הפילוסוף ז'אן-לוק ננסי במאמרו "אימאז' ואלימות" מנתח את היחס בין ייצוג לאלימות, גם זו שאיננה מפורשת או זו שעתידה להתרחש. "הדימיון", הוא אומר, "אינו היכולת לייצג דבר מה בהיעדרו: הוא הכוח להוציא מן ההיעדר את צורתה של הנוכחות..." לדידו,  האלימות משחרת לפתחו של כל אימאז', ומתוך האפשרות העתידית הזו נבנית האסתטיקה[1]. תצלומיה של מכנס-קז נמצאים על קו הגבול שבין האפשרות להתממשות האלימות ובין השלב שאחרי, בו השרידים עצמם הופכים למושאים של יופי. הרגע שבתווך, הרגע של הצילום, מלא כולו בחרדה. 

"מנקודת מבטי", אומרת האמנית האמריקאית מרתה רסלר במאמרה "בתוך, ליד, מחשבות לאחר מעשה: על הצילום התיעודי" (1981), "אין תפיסה אסתטית שאינה אידיאולוגית; כל תגובה לדימוי נטועה בהכרח בידע חברתי - וליתר דיוק, בהבנה חברתית של מוצרי התרבות"[2].  מכנס-קז פועלת במודע מתוך ההכרה שלאן שלא תפנה, כל דימוי שתייצר נטוע בתובנה תרבותית. על כן, אם בחלק מעבודותיה האחרות היא מתמקדת במובהק בצילום הבודק את מושג המשפחה והשבט/ מחנה בחברה כמו גם את מושג הפנאי, ולצידם  את המתח בין המרחב הפרטי של הסובייקט לבין המרחב הציבורי, הרי שכאן היא מבקשת לבחון את הפן האחר. זהו הפן של תצלומים המנותקים לכאורה מהקשרים אידיאולוגיים אך למעשה נבנים מהמתח שבין הרמוניה וסכנה ומהדהדים את הפחד והאיום הנמצאים בלב חווית הקיום. 

[1] ז'אן-לוק ננסי, אימאז' ואלימות, סטודיו 158, ינואר-פברואר 2005, תתל-אביב תרגמה מצרפתית: הילה קרס, מתוך Jean-Luc Nancy, Au fond des images, Éditions Galilée, 2003, עמ' 41-46

[2] מרתה רסלר, בתוך ומחוץ לתמונה: על צילום, אמנות ועולם האמנות, מבחר מתןך מאמרי האמנית מרתה רסלר, בחרה, תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר: אסתר דותן, 2006. המבחר הוא מתוך אסופת המאמרים של מרתה רסלר, Decoys and Disruptions, ספרי אוקטובר, הוצאת MIT, קיימברחדג', מסצ'וסטס, 2004, עמ' 129