בחיפוש אחר רגע משפחתי, נסעתי ברחבי הארץ לאזורי פיקניק שונים.ניגשתי למשפחות זרות ושאלתי "האם תסכימו להצטלם איתי כמשפחה?"
המשפחות לא ידעו את שמי, לא נשארתי לקפה או שיפוד. ואני, לא ידעתי את שם המשפחה איתה הרגע התחבקתי.
לצד הזרות המוחלטת נולד רגע אחד אותנטי של חיבור. נעמדנו מול המצלמה וייצרנו תמונה משפחתית.
כמו מרקו, היוצא למסע חיפוש אחר אמו יחד עם קופיפו, כך אני לקחתי את מצלמתי ויצאתי למסע אחר חיבוק משפחתי. להפתעתי, הרוב המלא של המשפחות שיתף פעולה בחום.
לעתים נדמה שהמרחק והזרות ביני לבינן נעלמים, ואני נראית ממש חלק מהן. לעתים רואים את ההבדל בבירור.
דרך המסע האישי נחשפת גם הישראליות החמה, המחבקת באווירת האלמנטים הכל כך ישראליים: שש-בש, מנגל וסחבקיות.
אך בכל מקרה מדובר במסע הנידון לכישלון מראש, כולנו נעמוד, נתחבק ונחייך למצלמה, אך לכשרגע הצילום יסתיים, לא תישאר עוד האינטימיות. אשליית הצילום המשפחתי נמשכת רק לרגע.
